כעבור כמה ימי סידורים בבירת מונגוליה - "אולן-בטר" החלטתי לצאת לכיוון צפון מונגוליה, לאזור שנקרא חופסגול. הלכתי למגרש שממנו יוצאים טרנזיטים לכל מקום במונגוליה ברגע שהם מתמלאים במספיק אנשים. אחרי קצת חיפושים מצאתי נהג שאמר שהוא מגיע לעיר שנקראת מורון - מספיק קרוב לאיפה שרציתי. הוא אמר שהוא כנראה יצא ב- 16:00, עוד כמה שעות ושהוא יתקשר אלי שאבוא. ב- 16:00 הוא מתקשר ואומר שהוא עדיין לא מוכן, שאבוא ב- 18:00.
אני מגיע בזמן האמור, נכנס לטרנזיט ורואה שיש רק 6 נוסעים, חבר של הנהג והנהג. אני תופס לי מקום, עם הגב לכיוון הנסיעה ומתרווח לי בכיסא. בטרנזיט יש 9 מקומות ישיבה מאחור, ב- 3 שורות, כשהשורה הקדמית ביותר פונה אחורה. בנוסף, יש 2 מקומות מקדימה. עוברות כמה דקות ואנחנו עדיין לא זזים ואני מבין שמחכים לעוד אנשים. ואכן מצטרפים אלינו עוד 4 חבר'ה, כך שצריכים להצטופף טיפה כדי להיכנס כולם יחד. מתחילים ליסוע בתוך העיר ועוצרים ליד בניין מגורים, שם מצטרפים אלינו עוד כמה נוסעים עם קרטונים ועוד תיקים. עכשיו אנחנו כבר 13 נוסעים מאחור ו- 2 מקדימה. מתחיל להיות קצת צפוף אבל עוד איכשהו סביר. נוסעים עוד כמה דקות, אוספים עוד נוסע, עוד כמה דקות ועוד אחד, יוצאים כבר מהעיר והופה! אחד אחרון חביב. כל אחד כמובן עם תיקים, ארגזים או ציוד נלווה אחר.
ככה, לבסוף אנחנו יוצאים לדרך, 17 מונגולים ואני, מסודרים כמו סרדינים בתוך קופסה עם שטח של 8 מ"ר לנסיעה של 21 שעות רצופות על דרכי עפר בלבד. ואומרים שמונגוליה היא מהמדינות עם הצפיפות הנמוכה בעולם...
די מהר כל אחד מתארגן על ה"ממלכה" האישית שלו - יד ימין שלי מונחת על הארגזים שביני לבין החלון, יד שמאל מחזיקה את התיק שמונח עליי, משמאלי יש בחורה צעירה שמנסה לשרוד בדיוק כמוני, רגל ימין שלי בין רגל שמאל של האישה שמולי ובין הארגזים ורגל שמאל מונחת על הנעליים של האישה שמולי ושל זאת שלידה. עם הראש יש לי 2 אופציות - או לתת לו להישמט קדימה עם סיכון שיתפס לי הצוואר או להשעין אותו אחורה על התיק שמימיני ומעלי ולקחת סיכון של קרב ראש בראש עם החלון, כשהמנצח ידוע מראש. בכל פעם שעוצרים להתרעננות קלה לוקח כ- 10 דקות לשחזר מחדש את הסידור המועדף או להמציא אותו מחדש.
איפהשהו בין חצות ל- 1:00 אנחנו עוצרים בפונדק דרכים באמצע שום מקום ואני נכנס עם שאר הנוסעים. אני רואה שכולם מזמינים משהו אז אני אוזר אומץ ומזמין לעצמי "תה" מונגולי. אני מתיישב עם כמה מהחבר'ה ורואה שהם הזמינו לעצמם אוכל אמיתי. מה? אני אצא אפס? אני גם מזמין כזה! כמו שלהם! אני מקבל מרק בשר עם איטריות וחתיכות שומן שצפות למעלה... אני מסיים את הרוב יחד עם התה שלי וחוזרים לנסיעה.
בין לבין, אני והם מנסים לפתח שיחה שמסתכמת בעיקר במה שיש בשיחון הבסיסי. "וויר דו יו קום פרום?" הם שואלים. "ישראל" הם לא מבינים אבל "איזראיל" עובד. "דו יו לייק מונגוליה?" למה לא? אני חושב... "יס" אני אומר. "ווי דיד יו קום טו מונגוליה?" למה? לא יודע למה.... למה לא כל מקום אחר בעולם?... אני אומר להם "דונט נוו..." ומוסיף שפת גוף מתאימה.
מאוחר יותר, כשאני חושב על זה, בדיוק בגלל כל זה באתי דווקא למונגוליה.
מעמיסים את האוטו על מעבורת בדרך למורון... ועוברים לצד השני
אני מגיע בזמן האמור, נכנס לטרנזיט ורואה שיש רק 6 נוסעים, חבר של הנהג והנהג. אני תופס לי מקום, עם הגב לכיוון הנסיעה ומתרווח לי בכיסא. בטרנזיט יש 9 מקומות ישיבה מאחור, ב- 3 שורות, כשהשורה הקדמית ביותר פונה אחורה. בנוסף, יש 2 מקומות מקדימה. עוברות כמה דקות ואנחנו עדיין לא זזים ואני מבין שמחכים לעוד אנשים. ואכן מצטרפים אלינו עוד 4 חבר'ה, כך שצריכים להצטופף טיפה כדי להיכנס כולם יחד. מתחילים ליסוע בתוך העיר ועוצרים ליד בניין מגורים, שם מצטרפים אלינו עוד כמה נוסעים עם קרטונים ועוד תיקים. עכשיו אנחנו כבר 13 נוסעים מאחור ו- 2 מקדימה. מתחיל להיות קצת צפוף אבל עוד איכשהו סביר. נוסעים עוד כמה דקות, אוספים עוד נוסע, עוד כמה דקות ועוד אחד, יוצאים כבר מהעיר והופה! אחד אחרון חביב. כל אחד כמובן עם תיקים, ארגזים או ציוד נלווה אחר.
ככה, לבסוף אנחנו יוצאים לדרך, 17 מונגולים ואני, מסודרים כמו סרדינים בתוך קופסה עם שטח של 8 מ"ר לנסיעה של 21 שעות רצופות על דרכי עפר בלבד. ואומרים שמונגוליה היא מהמדינות עם הצפיפות הנמוכה בעולם...
די מהר כל אחד מתארגן על ה"ממלכה" האישית שלו - יד ימין שלי מונחת על הארגזים שביני לבין החלון, יד שמאל מחזיקה את התיק שמונח עליי, משמאלי יש בחורה צעירה שמנסה לשרוד בדיוק כמוני, רגל ימין שלי בין רגל שמאל של האישה שמולי ובין הארגזים ורגל שמאל מונחת על הנעליים של האישה שמולי ושל זאת שלידה. עם הראש יש לי 2 אופציות - או לתת לו להישמט קדימה עם סיכון שיתפס לי הצוואר או להשעין אותו אחורה על התיק שמימיני ומעלי ולקחת סיכון של קרב ראש בראש עם החלון, כשהמנצח ידוע מראש. בכל פעם שעוצרים להתרעננות קלה לוקח כ- 10 דקות לשחזר מחדש את הסידור המועדף או להמציא אותו מחדש.
איפהשהו בין חצות ל- 1:00 אנחנו עוצרים בפונדק דרכים באמצע שום מקום ואני נכנס עם שאר הנוסעים. אני רואה שכולם מזמינים משהו אז אני אוזר אומץ ומזמין לעצמי "תה" מונגולי. אני מתיישב עם כמה מהחבר'ה ורואה שהם הזמינו לעצמם אוכל אמיתי. מה? אני אצא אפס? אני גם מזמין כזה! כמו שלהם! אני מקבל מרק בשר עם איטריות וחתיכות שומן שצפות למעלה... אני מסיים את הרוב יחד עם התה שלי וחוזרים לנסיעה.
בין לבין, אני והם מנסים לפתח שיחה שמסתכמת בעיקר במה שיש בשיחון הבסיסי. "וויר דו יו קום פרום?" הם שואלים. "ישראל" הם לא מבינים אבל "איזראיל" עובד. "דו יו לייק מונגוליה?" למה לא? אני חושב... "יס" אני אומר. "ווי דיד יו קום טו מונגוליה?" למה? לא יודע למה.... למה לא כל מקום אחר בעולם?... אני אומר להם "דונט נוו..." ומוסיף שפת גוף מתאימה.
מאוחר יותר, כשאני חושב על זה, בדיוק בגלל כל זה באתי דווקא למונגוליה.
מעמיסים את האוטו על מעבורת בדרך למורון... ועוברים לצד השני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה