תפריט...

אחרי 6 ימי טיול בהרי חופסגול בצפון מונגוליה אני מגיע לכפר קטן ונידח עם השם חורק השיניים רנצ'ינלחומבה. אני נכנס בתשישות לכפר ומחפש מקום לקנות אוכל. אני מזהה בית עם שלט עם תמונות של אוכל. אני נכנס פנימה ורואה חדר אחד עם 4 שולחנות וספסלים ומבין שזו מסעדה. נו? מה יכול להיות? אני מניח את התיק וניגש לכיוון במטבח כדי לראות מה יש לאכול. שלוש נשים מקדמות את פני ואני שואל בתמימות "מניו?" ועושה סימן של תפריט עם הידיים. לא יודע אם הנשים מבינות אותי או לא אבל הן פוצחות בשטף של מונגולית ומחייכות אחת לשנייה תוך שהן מסמנות לי להיכנס למטבח. הן מצביעות על סיר גדול (יותר נכון משהו כמו טאבון הפוך) שמונח על האש. בתוכו אני רואה מה שנראה כמו אורז עם כל מיני דברים ומבין שזה כנראה מנת היום.
אני מהנהן עם הראש, חוזר לחדר הקודם ומתיישב על אחד הספסלים. במהרה מגיעה אחת הנשים ומניחה לפני קערה עם אוכל וכוס תה. אני בוחן את האוכל ומזהה שמדובר באורז עם חתיכות בשר, חתיכות שומן, תפוחי אדמה ועוד מעט ירקות לא מזוהים...
תוך כדי שאני אוכל אני סוקר את החדר שמסביבי. קיר אחד מכיל חלון עם נוף של אחו והרים ברקע וקיר שני מכיל תמונה עם נוף של אחו והרים ברקע. מקורי. על קיר שלישי יש שלט הסבר של מה לעשות במקרה של שריפה. יש הסבר מפורט של איך לתפעל מטף - כמובן שאין פה מטף ויש בגדול את המספר של מכבי האש - 101. גם אם במקרה היה להם טלפון (אין להם) או אם הייתה להם קליטה של טלפון סלולרי (כמובן שאין), תחנת מכבי האש הקרובה ביותר היא במרחק של 11 שעות נסיעה קופצניות בדרכי עפר...
הדבר האחרון שאני רואה בחדר זה פוסטר גדול עם שלל עשיר של אוכל מפתה... יש שם דגים, בשר, ירקות ופירות עסיסיים, גבינות, עוגיות ומיני מטעמים אחרים. יכול להיות שזה מה שמגישים בדרך כלל ופשוט נפלתי על יום גרוע?...