הנה אוסף של כמה מהסיפורים מתוך שבועיים בלבד.
בברלין הלכנו כמו תיירים טובים לתצפית על העיר ממגדל הטלויזיה שעומד בגובה של משהו כמו 200 מטר מעל הקרקע. מחכים בתור לקנות כרטיס, מחכים בתור להיכנס פנימה, מחכים בתור לעלות במעלית, מגיעים למעלה, עושים סיבוב של דקה ומסתכלים על העיר ב-360 מעלות של חלונות ומסמנים V על מגדל הטלויזיה.
ועכשיו מה? מסתכלים עוד קצת מסביב, מסתכלים שוב על העיר מהחלונות ו... נמאס. אבל חיכינו כל כך הרבה לעלות למעלה ושילמנו את מיטב כספנו... אה! יש פה דלת יציאה לחדר מדרגות! אולי נרד ברגל? עידו ניגש לדלת ורואה שיש מנגנון שיושב על הידית ומונע פתיחה שלה. מעניין... עידו מסתכל על המנגנון, מתעלם מהגרמנית הלא מובנת ומתחיל לנסות להזיז אותו לראות מה קורה. פתאום המנגנון נופל הצידה (שימו לב - נופל. זה לא שעידו דחף אותו) ומתחילה אזעקה קורעת אוזניים שמתריעה על פריצת שריפה ושכולם צריכים לרוץ למטה. אחד עובדים במגדל מגיע בריצה לדלת ורואה שני בחורים נבוכים שלא מצליחים להחזיר את המנגנון למקום. הוא מצקצק בלשון והולך לקרוא לבעלת המפתח שיכולה להחזיר את המקום ולהפסיק את האזעקה המעצבנת. בסוף ירדנו במעלית...
אנחנו מסתובבים לנו בברלין ונכנסים לקניון. דלת הכניסה זו דלת מסתובבת גדולה שיכולים להיכנס למחיצה אחת בערך חמישה אנשים. אנחנו נכנסים למחיצה יחד עם עוד כמה אנשים, מתקדמים בצעדים קטנים לעבר הצד השני ומנסים לא לדרוך על הרגליים של אלה שלפנינו כשלפתע כל הדלת נעצרת בבלימה חזקה. כולם אומרים "אוו!" בגרמנית ומקווים שלא ניתקע פה בין הרחוב לבין הקניון ואז הדלת ממשיכה לזוז כמו שהפסיקה. אני מסתכל על עידו והוא מחייך אלי ואומר בתמימות "רציתי לראות מה קורה אם שמים לדלת רגל..."
נכנסתי עם עידו לחנות "הום סנטר" גרמנית. איך שנכנסים פנימה נדלקות לעידו העיניים למראה כל כלי העבודה, הברזלים והברגים. אנחנו מתחילים לשוטט בחנות ופתאום אני רואה כמה מדפים של כלים משומשים במצבים שונים. "אה! כלי עבודה יד שניה! איזה יופי. בוא נראה אם יש משהו טוב לנו" אני אומר. אנחנו ניגשים לכלים ומסתכלים על המחירים. אני לא ממש מבין במחירים אבל עידו מתלהב בטירוף ואומר שבארץ אפשר למכור את הפלסטיקים של הכלים האלה ביותר. אנחנו מתחילים לדמיין שנקנה את כל מה שיש שם, נשלח לארץ ונרוויח כלים טובים וכסף רב. אנחנו ממשיכים להסתכל ושואלים את אחד העובדים אם אפשר לבדוק את הכלים איפשהו. הוא אומר שהוא לא מבין אנגלית ומתחיל לחפש לנו עובד שכן מבין. בינתיים חולפות בערך 10 דקות עד שמוצאים את העובד היחיד בחנות שמדבר אנגלית. אנחנו כבר ממש חמים על כלי העבודה ואז מגיע העובד האינטלקט. אנחנו שואלים אותו מיד אם אפשר לבדוק את המוצרים שבמכירה ביד השניה לפני שקונים אותם. לצערנו ולבמבוכתנו הרבה הוא מנענע בראשו ואומר שאלה כלים להשכרה ושהמחירים הם ליום. נאלצנו להתרחק בראש מורכן ולקנות כלים נקיים.
בעיר Köln שבמערב גרמניה הלכנו לנו לסיבוב ופתאום ראינו אגם עם סירות משוטים להשכרה. אנחנו משלשלים כמה יורו ליד של האחראי ומתחילים לחתור למרכז האגם. פתאום אנחנו רואים אי קטן באמצע ועידו מציע שהוא יעמוד עליו, אני אתרחק קצת ואז אצלם אותו עומד באמצע האגם. אני מקרב את הסירה, עידו שם רגל אחת על האי, מוסיף רגל שנייה ואני מתחיל להתרחק ממנו. פתאום אנחנו שומעים את האחראי צועק לנו מהחוף שאסור ולא ולא ושניכנס חזרה לסירה. יאאללה!! יא גרמני חרא! יא משבית שמחות! מה קרה? עושים קצת כיף! לא אמרת שאסור! יא מניאק! אנחנו חושבים לעצמנו ובמקביל אני חוזר לעידו והוא נכנס לסירה כי אנחנו ילדים טובים בסופו של דבר. אנחנו ממשיכים לחתור באגם, מתבאסים על התמונה המפוספסת ומקללים את האחראי כשלפתע אנחנו רואים שיוצא זרנוק של מים בגובה 8 מטר מהאי שלנו ומבינים שזה בכלל מזרקה שכמעט מילאה את שנינו מים.
נסענו ברכבת כדי להסתובב בחלק אחר של Köln ובדרך חזרה לתחנה עשינו קיצור קטן ועלינו על הפסים של הרכבת. התחלנו להתקדם לכיוון התחנה. פסי הרכבת באזור הזה מאד מרכזיים ויש בערך 5 מסילות מקבילות. ככה אנחנו הולכים באמצע אוטוסטרדת המסילות הזו ופתאום רואים שהרכבת בדיוק הגיעה לתחנה. אנחנו מחליטים לרוץ על זה ומתחילים בספרינט לכיוון הרציף. בערך 50 מטר מהרציף הרכבת יוצאת לכיוונינו ואנחנו מתבאסים וחוזרים להליכה. הרכבת מתקרבת אלינו ופתאום נעצרת לידינו. הנהג מוציא את הראש מהחלון וצועק עלינו בגרמנית. אנחנו אומרים לו שאנחנו מדברים רק אנגלית והוא ממשיך לצעוק. לא צריכים להבין גרמנית כדי לדעת מה הוא רוצה אז אנחנו אומרים לו אוקי אוקי וממשיכים ללכת לרציף כדי לחכות לרכבת הבאה. ואז עידו שואל את הנהג בתמימות "אפשר לעלות אולי?" ומסמן לו עם הידיים כדי שהוא יבין. הנהג שהמום מהחוצפה צורח עלינו "Nein!!!! ומוסיף No!!" כדי שנבין אולי.
בברלין הלכנו כמו תיירים טובים לתצפית על העיר ממגדל הטלויזיה שעומד בגובה של משהו כמו 200 מטר מעל הקרקע. מחכים בתור לקנות כרטיס, מחכים בתור להיכנס פנימה, מחכים בתור לעלות במעלית, מגיעים למעלה, עושים סיבוב של דקה ומסתכלים על העיר ב-360 מעלות של חלונות ומסמנים V על מגדל הטלויזיה.
ועכשיו מה? מסתכלים עוד קצת מסביב, מסתכלים שוב על העיר מהחלונות ו... נמאס. אבל חיכינו כל כך הרבה לעלות למעלה ושילמנו את מיטב כספנו... אה! יש פה דלת יציאה לחדר מדרגות! אולי נרד ברגל? עידו ניגש לדלת ורואה שיש מנגנון שיושב על הידית ומונע פתיחה שלה. מעניין... עידו מסתכל על המנגנון, מתעלם מהגרמנית הלא מובנת ומתחיל לנסות להזיז אותו לראות מה קורה. פתאום המנגנון נופל הצידה (שימו לב - נופל. זה לא שעידו דחף אותו) ומתחילה אזעקה קורעת אוזניים שמתריעה על פריצת שריפה ושכולם צריכים לרוץ למטה. אחד עובדים במגדל מגיע בריצה לדלת ורואה שני בחורים נבוכים שלא מצליחים להחזיר את המנגנון למקום. הוא מצקצק בלשון והולך לקרוא לבעלת המפתח שיכולה להחזיר את המקום ולהפסיק את האזעקה המעצבנת. בסוף ירדנו במעלית...
אנחנו מסתובבים לנו בברלין ונכנסים לקניון. דלת הכניסה זו דלת מסתובבת גדולה שיכולים להיכנס למחיצה אחת בערך חמישה אנשים. אנחנו נכנסים למחיצה יחד עם עוד כמה אנשים, מתקדמים בצעדים קטנים לעבר הצד השני ומנסים לא לדרוך על הרגליים של אלה שלפנינו כשלפתע כל הדלת נעצרת בבלימה חזקה. כולם אומרים "אוו!" בגרמנית ומקווים שלא ניתקע פה בין הרחוב לבין הקניון ואז הדלת ממשיכה לזוז כמו שהפסיקה. אני מסתכל על עידו והוא מחייך אלי ואומר בתמימות "רציתי לראות מה קורה אם שמים לדלת רגל..."
נכנסתי עם עידו לחנות "הום סנטר" גרמנית. איך שנכנסים פנימה נדלקות לעידו העיניים למראה כל כלי העבודה, הברזלים והברגים. אנחנו מתחילים לשוטט בחנות ופתאום אני רואה כמה מדפים של כלים משומשים במצבים שונים. "אה! כלי עבודה יד שניה! איזה יופי. בוא נראה אם יש משהו טוב לנו" אני אומר. אנחנו ניגשים לכלים ומסתכלים על המחירים. אני לא ממש מבין במחירים אבל עידו מתלהב בטירוף ואומר שבארץ אפשר למכור את הפלסטיקים של הכלים האלה ביותר. אנחנו מתחילים לדמיין שנקנה את כל מה שיש שם, נשלח לארץ ונרוויח כלים טובים וכסף רב. אנחנו ממשיכים להסתכל ושואלים את אחד העובדים אם אפשר לבדוק את הכלים איפשהו. הוא אומר שהוא לא מבין אנגלית ומתחיל לחפש לנו עובד שכן מבין. בינתיים חולפות בערך 10 דקות עד שמוצאים את העובד היחיד בחנות שמדבר אנגלית. אנחנו כבר ממש חמים על כלי העבודה ואז מגיע העובד האינטלקט. אנחנו שואלים אותו מיד אם אפשר לבדוק את המוצרים שבמכירה ביד השניה לפני שקונים אותם. לצערנו ולבמבוכתנו הרבה הוא מנענע בראשו ואומר שאלה כלים להשכרה ושהמחירים הם ליום. נאלצנו להתרחק בראש מורכן ולקנות כלים נקיים.
בעיר Köln שבמערב גרמניה הלכנו לנו לסיבוב ופתאום ראינו אגם עם סירות משוטים להשכרה. אנחנו משלשלים כמה יורו ליד של האחראי ומתחילים לחתור למרכז האגם. פתאום אנחנו רואים אי קטן באמצע ועידו מציע שהוא יעמוד עליו, אני אתרחק קצת ואז אצלם אותו עומד באמצע האגם. אני מקרב את הסירה, עידו שם רגל אחת על האי, מוסיף רגל שנייה ואני מתחיל להתרחק ממנו. פתאום אנחנו שומעים את האחראי צועק לנו מהחוף שאסור ולא ולא ושניכנס חזרה לסירה. יאאללה!! יא גרמני חרא! יא משבית שמחות! מה קרה? עושים קצת כיף! לא אמרת שאסור! יא מניאק! אנחנו חושבים לעצמנו ובמקביל אני חוזר לעידו והוא נכנס לסירה כי אנחנו ילדים טובים בסופו של דבר. אנחנו ממשיכים לחתור באגם, מתבאסים על התמונה המפוספסת ומקללים את האחראי כשלפתע אנחנו רואים שיוצא זרנוק של מים בגובה 8 מטר מהאי שלנו ומבינים שזה בכלל מזרקה שכמעט מילאה את שנינו מים.
נסענו ברכבת כדי להסתובב בחלק אחר של Köln ובדרך חזרה לתחנה עשינו קיצור קטן ועלינו על הפסים של הרכבת. התחלנו להתקדם לכיוון התחנה. פסי הרכבת באזור הזה מאד מרכזיים ויש בערך 5 מסילות מקבילות. ככה אנחנו הולכים באמצע אוטוסטרדת המסילות הזו ופתאום רואים שהרכבת בדיוק הגיעה לתחנה. אנחנו מחליטים לרוץ על זה ומתחילים בספרינט לכיוון הרציף. בערך 50 מטר מהרציף הרכבת יוצאת לכיוונינו ואנחנו מתבאסים וחוזרים להליכה. הרכבת מתקרבת אלינו ופתאום נעצרת לידינו. הנהג מוציא את הראש מהחלון וצועק עלינו בגרמנית. אנחנו אומרים לו שאנחנו מדברים רק אנגלית והוא ממשיך לצעוק. לא צריכים להבין גרמנית כדי לדעת מה הוא רוצה אז אנחנו אומרים לו אוקי אוקי וממשיכים ללכת לרציף כדי לחכות לרכבת הבאה. ואז עידו שואל את הנהג בתמימות "אפשר לעלות אולי?" ומסמן לו עם הידיים כדי שהוא יבין. הנהג שהמום מהחוצפה צורח עלינו "Nein!!!! ומוסיף No!!" כדי שנבין אולי.
תגובה 1:
יוני (ועידו גם!)
איזה יופי, איזה כייף לקרוא. ואיזה נהדר שיש אח כזה כמו עידו להוסיף קצת צחוקים לטיול.
לקראת יום כיפור, מצאתי את עצמי מסדרת ארגז תמונות ענק שסבתא הביאה לי פעם - בתוכו גם תמונות של יוני ועידו ומתן הקטנים...
שובבים תמיד נשארים שובבים, הא?
נהנתי מאד לקרוא ולצפות.
שי
הוסף רשומת תגובה