הנהר כנראה עלה מאז שמישהו עבר בשביל ובקטעים רבים השביל פשוט נכנס לתוך המים ויוצא חזרה כעבור כמה עשרות או מאות מטרים. בקטעים האלה צריך לעקוף את השביל דרך סלעים גדולים או דרך היער הצפוף. לחצות את הנהר משמאלי אין סיכוי והמדרון מימיני תלול ועמוס בעצים וצמחייה. ככה במשך יומיים אני מתקדם אט אט, נושק כל הזמן לנהר ומנחש איפה השביל אמור להיות.
אחרי יומיים של הליכה הגעתי פתאום לנהר נוסף שמתחבר לנהר שהלכתי לאורכו וחוסם את דרכי. בשלב הזה גם השביל נעלם לחלוטין ולא הצלחתי להתחקות אחריו.
מכיוון שלא ידעתי בדיוק איפה אני וכיוון שהתרחקתי כבר די הרבה מכל מקור ציוויליזציה החלטתי פשוט לחתוך צפונה דרך יער, הרים ונחלים עד שאחזור לכביש שנוסע לאורך החוף הדרומי של ימת בייקל. התחלתי להיכנס לעובי היער בלי לדעת בדיוק למה לצפות חוץ מזה שיהיה קשה.
בכל מקום שהולכים יש עצים נפולים ורקובים שצריך לטפס מעליהם, לעבור מתחתם או להקיף אותם.
היתושים באים בעננים נוראים ועוקצים דרך הבגדים. הדבר היחיד שעוזר נגדם זה לא להפסיק ללכת ולהתפלל למשב רוח קליל, מה שלא מזדמן הרבה בתוככי היער.
קורי העכביש נמצאים בכל מקום ובכל גובה מעל פני האדמה, ככה שכל הזמן מרגישים איזה משהו מלטף את הפנים. לפעמים לא שמים לב ונכנסים עם הפרצוף בדיוק למרכז הרשת וכל הקורים נמרחים על האף, הפה והעיניים. לפעמים שמים לב שיש רשת אבל פשוט תשושים מדי כדי להקיף מסביב או לקרוע אותם ביד אז פשוט ממשיכים דרכם.
הצמחייה כל הזמן רטובה מהגשם שיורד מדי פעם או מהטל בלילה. לא משנה כמה מתאמצים, המכנסיים והנעליים מתמלאים במים מהצמחים ופשוט הולכים כל היום על רגליים רטובות.
לפעמים העשבייה שהולכים דרכה מגיעה רק עד הברכיים ואז אפשר לראות איפה הולכים אבל לפעמים העשבים והצמחייה מגיעים לגובה המותניים, החזה ואפילו מעל הראש. במצב הזה לא רואים את הקרקע וצריך פשוט לגשש את הדרך עם הרגליים, מה שלא עובד באופן מיטבי כי כל הזמן יש עצים ואבנים, ככה שכל כמה דקות נופלים או מחליקים ופשוט קמים וממשיכים כי אין מה לעשות.
לבסוף אחרי יומיים של הליכה מפרכת סיימתי את "מסכם סיביר דרום" והגעתי לחופי ימת בייקל מותש, חבוט, רטוב ומאושר.
הנה השביל - כן כן ממש כאן מימין...
הנהר הגדול
הסבך הסיבירי
מפנה לעצמי מקום בתוך העשבייה כדי להקים אוהל ללילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה