היה טוב וטוב שהיה

לקחתי אוטובוס לעיר נידחת למרגלות הרי האטלס בלי ממש לדעת מה לעשות משם. כשהגעתי לעיר פתאום ראיתי את הרי האטלס נישאים מעלי עם שלג זוהר בפסגות והחלטתי להתחיל ללכת. אחרי יומיים מעייפים של הליכה השארתי מאחורי את אחרוני הישובים הקטנים שעוד מפוזרים בהרים ונשארתי לבדי מול פסגות האטלס. אחרי הצהרים התחילה רוח מטרידה וטפטוף של גשם אז החלטתי לעצור ללילה בוואדי סמוך ולהמשיך מחר. כל הלילה הרוח לא פסקה לנשוב וגשם ירד לפרקים.
קמתי לשמים בהירים וראיתי שקצת שלג ירד עם הגשם ושהרוח לא נחה. התחלתי ללכת ולהאבק עם הרוח שאיימה לעיתים להפיל אותי עם התיק הכבד. ככה אני מתקדם צעד צעד עד שפתאום משום מקום אני רואה מולי בחור עטוף במעיל שמנופף לי לבוא לקראתו. אני בא אליו והוא צועק אלי כדי להתגבר על הרוח באוזניים שאבוא איתו לביתו שפה ליד. אני הולך איתו כמה דקות ומגלה שאכן גר פה מישהו לבדו באמצע ההרים. אני נופל פנימה לתוך החדר החם ונושם לרווחה ויכול סוף סוף גם לשמוע מה הוא אומר בלי שצריך לצעוק מעל הרוח.

אני מסביר לו שאני רוצה להמשיך ללכת ולחצות את הרכס והוא צוחק עלי, אומר שאני משוגע ושכנראה אלוהים שלח אותו למצוא אותי בגלל שהייתי מת שם בהרים. לא חולפת שעה בביתו ובחוץ מתחילה סופת שלג נוראית. אני מבין שכנראה את היום אני מעביר אצלו בבית.
בדיוק שם, בחדר החם, אפוף העשן מהאח, עם כוס תה ביד אחת ופיתה טבולה בשמן זית ביד השניה הבנתי שזהו, מספיק, היה טוב וטוב שהיה אבל הגיע הזמן לשים קץ לנדודים ולחזור הביתה. עברתי המון בתשעת החודשים האחרונים, ראיתי וחוויתי דברים אדירים אבל עכשיו הגיע הזמן לראות ולחוות דברים בבית. אפריקה תצטרך לחכות לי לסיבוב הבא.
אני יודע שלחלקחם זה בא בשוק, גם לי, ושרובכם בטח יקרא את זה כשכבר אהיה בארץ. ככה זה החלטות מהלב. אני נוחת ביום חמישי הקרוב ה- 5.2 בערב.
נתראה בקרוב מאד
היו שלום
יוני