ליצנית החצר

את היומיים וחצי הראשונים שלי בברלין ביליתי במחצית ליצנית.
יש צורות רבות לטייל בעולם, לנפוש ולראות ארצות אחרות. דניאל - בחורה מארצנו הקשודה שפגשתי דרך חברי היקר נדב בנג'ו החליטה בתור חופשת קיץ לעשות תיאטרון רחוב בבירת גרמניה בתור פסל אנושי של ליצן. לשמחתי יכולתי להצטרף אליה למעט ממעשי הליצנות (בשלב זה רק בתור צופה כמובן...). ככה יצאנו בבוקר קריר אחד - אני וליצנית עם אף אדום לעיר הגדולה - הלכנו ברחובות, נסענו ברכבות התחתיות ועמדנו בתור פסל חי (זאת אומרת - היא עמדה ואני רק צילמתי בשקט מהצד) וכל הזמן אנשים מסביב צוחקים, מחייכים, מצביעים ומסתכלים בהנאה.
הסיפור הזה גרם לי לתהות על כמה מנושאי החיים -

1. איך "לראות עולם"?... יש כל כך הרבה צורות שונות לטייל בארצות אחרות - אפשר לעבור מעיר לעיר ברכבות, לסמן V על כל מיני אתרים ולהמשיך הלאה, אפשר ללכת למדינות נשכחות ולעשות טרקים בהרים, אפשר לעבור ללמוד או לגור בארץ אחרת, אפשר ללכת, ליסוע באוטו, לקחת תחבורה ציבורית, לתפוס טרמפים, להפליג, לשחות, לרכב על אופניים, אפשר לחצות יבשות שלמות ואפשר גם להתמקד במדינה אחת - בקיצור אין דרך נכונה "לראות עולם" ועכשיו גיליתי דרך חדשה - לראות עיר דרך חיי הרחוב. אין ספק שבשום אופי טיול אחר אי אפשר לחוש עיר בצורה כל כך אמיתית. ככה באמת מרגישים את העיר ואת אנשיה.
2. כמה אנחנו מוכנים להיחשף - שאלתי את דניאל אם היא הייתה מסוגלת לעשות את מה שהיא עושה בארץ והיא ענתה עם נדנוד קל של הראש שאולי עכשיו כן אחרי שהיא עשתה טבילת אש ראשונה כאן. (מכיוון שהיא הולכת לקרוא את זה אני אדייק פה - היא אמרה את זה יותר בביטחון ממה שתיארתי כאן, אבל ההיסוס שהכנסתי משרת את מה שאני רוצה להגיד...) מה גורם לנו להצטרך ללכת למקום שאף אחד לא מכיר אותנו, לשים מסיכה של איפור על הפנים ואף אדום גדול כדי לקבל את האומץ לעמוד ברחוב, חשופים לעיני כל וללעמוד מול הביקורת של כל מי שרואה אותנו? כמובן שאני לרגע לא מפקפק באומץ ובפתיחות של דניאל ואני לא הייתי מסוגל בשלב זה לעשות את מה שהיא עושה גם מאחורי מסיכה. ממה אני מפחד? ממה אנחנו מפחדים? (כן, כן גם אתם) אבל למה הכבדות הזאת? זה סיפור על ליצנים לא?
3. איזה עולם קטן יש לנו

והנה התמונות שידברו בעד עצמן, כמו פסל חי.

הן מוקדשות לליצנים האמיצים ברחבי הערים הגדולות ובתל-חי