אני, חבר ישראלי (עומר שקד למי שמכיר) ובחורה צרפתייה שפגשתי (דיאנה), הגענו לעיר הגדולה האחרונה במערב מונגוליה - אולגי. העיר שוכנת במחוז קזחי, בו כל התושבים מדברים, כותבים וחיים כאילו הם בקזחסטן. בבוקר קפצנו למרכז המידע כדי לקבל פרטים על הטרק שתיכננו ושם פגשנו בחור גרמני, מטפס הרים מקצועי שתיכנן משהו קרוב לשלנו, כך שהחלטנו לחלוק רכב שיקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה. אחרי בירור המידע יצאנו ארבעתינו לאכול במסעדה ולאחר מכן קבענו להיפגש לארוחת ערב ב- 19:00. כל אחד יצא לדרכו ובזמן חיפוש אחר אינטרנט פגשנו לפתע זוג צרפתים שרוכבים על אופניים ברחבי מונגוליה ומחכים פה באולגי לטיסה לקזחסטן כדי להמשיך לרכב שם. כמובן שהזמנו אותם גם ל-19:00 בכיכר המרכזית והמשכנו לנו בדרכנו.
בשעה שקבענו אנחנו מגיעים לכיכר במרכזית, שם כבר מחכים מטפס ההרים הגרמני ורוכבי האופנים הצרפתים ואז דיאנה אומרת שהיא גם הזמינה זוג איטלקיות שראינו בבוקר שבדיוק חזרו מסיבוב עם ג'יפ בהרים. האיטלקיות מגיעות כמה דקות לאחר מכן וכולנו יוצאים יחד לארוחת ערב במסעדה טורקית. לאחר ארוחת הערב אנחנו מזמינים את כולם לבוא לחדר שלנו במלון לשתות משהו. ככה כולנו הולכים יחד למלון ובדיוק בכניסה פוגשים מונגולי שבדיוק חזר מההר שאותו רוצה הגרמני לטפס. אנחנו מתקשקשים איתו כמה דקות ואז מזמינים אותו גם להצטרף אלינו למסיבונת. במדרגות בדרך לחדר בא לקראתנו בחור פולני שבדיוק הגיע מאולן-בטר על אופנוע לבדו ושואל איפה יש מקום לאכול. אנחנו מסבירים לו איפה המסעדה הטורקית ומזמינים אותו להצטרף אלינו גם כשיסיים לאכול.
חצי שעה מאוחר יותר, יושבים בחדר אחד שני ישראלים, שלושה צרפתים, גרמני, שתי איטלקיות, פולני ומונגולי, באמצע עיר קזחית בתוך מונגוליה עם קבב טורקי בבטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה