מציאות מדומה

בברלין פגשתי את אחי עידו ואת סבתא שלי שבאו הישר מארץ הקודש. העברנו ביחד שבוע כשכמעט בכל יום הלכנו לבית ספר או שניים או לאיזשהו כינוס אחר. בכל אחד מהמפגשים האלה סבתא שלי סיפרה את סיפור חייה שהתחיל בגרמניה ונגמר אחרי תלאות ארוכות בארצנו היפה. אני ואחי סיפרנו את סיפור החיים שלנו שהתחיל ונגמר בארץ מולדתנו.

בשביל הנוער הגרמני ששומע כל הזמן סיפורים על השואה, לשמוע נוער ישראלי זה חידוש משמעותי והם מאד מופתעים לראות משהו שונה ממה שהם ציפו. את הפרוייקט הזה יזם ארגון גרמני שעובד עם מדינות רבות כדי לצמצם את הסיכוי שאירועים כמו השואה ורדיפת מיעוטים יקרו שוב.
בתחילת השבוע, במפגשים הראשונים שמחתי לנפץ לנוער את המיתוס שיש להם על הישראלים ולהראות להם שאני נורמלי לחלוטין ושאני בדיוק כמוהם. יחד עם אחי הראתי להם וגם לעצמי שאת המילה "ישראל" בסיפור החיים שלי אפשר היה להחליף בכל מדינה אחרת ממדינות אירופה. עם התקדמות השבוע ואחרי כמה שיחות עם אנשים שונים הבנתי שהמצב שונה ממה שרציתי להאמין וככה גם השתנתה מעט צורת ההצגה במפגשים.
אנחנו, הנוער בארץ לא נורמלים - אם אני רואה תיק בלי בעלים חולפת מחשבה בראשי שלא חולפת בראשו של אירופאי; אני מופתע כל פעם מחדש מליקויי אבטחה במקומות ציבוריים; אני המום מזה שאין גבולות בתוך אירופה; בכל פעם שאני פוגש מוסלמי אני חושב פעמיים אם להגיד לו מאיפה אני; אני עושה "טיול גדול" כדי להירגע מהצבא; אני מחפש הרפתקאות כדי לתת משמעות לטיול שלי; כשאני שומע אמבולנס ברחוב אני מחכה לשמוע אם יש עוד אחד אחריו; כשאני שומע שהיה פיגוע בארץ הדבר הראשון שאני עושה זה בודק אם כבר יש שמות;
אני רק יכול לנחש שיש עוד אלפי ניואנסים ודברים קטנים אחרים שאני בכלל לא מודע אליהם אבל שמעצבים את מי שאני ואיך שאני מתנהל בעולם הזה.
אז נכון, אנחנו כבר דור שלישי וכל העבר הנורא הזה מאחורינו ואני לא מרגיש השפעה ישירה ממנו על החיים שלי אבל היום יש לנו מציאות אחרת ואני לא באמת יכול להגיד שאני כמו כל אחד אחר פה באירופה.