יוני בעולם: ירידה לצורך עליה

אני וחבר שלי עידו טיילנו באיטליה ותיכננו לעלות על הר הגש שכיסה את פומפיי - וזוביו. חיפשנו באינטרנט מפות שבילים ולא מצאנו משהו טוב אז הסתכלנו בתצלום לווין במפות של גוגל ועל סמך זה תיכננו להעפיל אל ההר מצפון. בלי לדעת מה בדיוק משמעות הדבר לקחנו רכבת פרברית לכפר שמצפון להר והתחלנו לעלות. בדרך לוזוביו עצמו היינו צריכים לעבור רכס אחד בשם מונטוסומה שנראה תמים מגובה הלווין.

עלינו במדרון די תלול, לפעמים נעזרים בידיים עד שלבסוף הגענו לפיסגת המונטוסומה והר הגעש וזוביו נצפה לפנינו. חיפשנו את המשך השביל וגילינו שמתחתינו מצוק אדיר של משהו כמו 400 מטר לעמק שבינינו לבין הר הגעש. אני ועידו מחפשים בעין אם יש מסלול סביר לתחתית ולא מזהים משהו נורמלי. התנהלה בינינו שיחה קצרה - "נראה לך שאפשר לרדת?" "אולי... לא יודע... נראה מסוכן קצת" "בוא ננסה, מקסימום יצא לנו סיפור טוב מזה".

עוד שעות בודדות חושך אבל התחלנו לרדת, מקווים לטוב. הירידה התחילה עם סבך קוצני במדרון תלול שעם הזמן הפך לתלול יותר ויותר. ככה אנחנו מתקדמים בין עץ לשיח לאבן, לפעמים בטיפוס ולפעמים בגליצ'ים. אחרי בערך חצי שעה של התקדמות הבנו שאין באמת בעיה והתיישבנו לנוח, מקשקשים על החיים. אחרי 10 דקות ראינו שהחושך מתקרב אז החלטנו להמשיך את הקשקושים כשנגיע למטה. המשכנו עוד משהו כמו 20 מטר עד שפתאום נפער מתחתינו מצוק והבנו את משמעות הביטוי "אל יתהלל חוגר כמפתח". שוב שינסנו מותניים ועקפנו את המצוק להמשך ירידה סבירה קצת יותר. הפעם כבר הבנו שזה לא משחק וניסינו להזדרז בין מעברי המצוקים שהחלו להתרבות. למרות הרצון הטוב שלנו החושך הקדים את התחתית והבנו שהלילה נישן בין שמים וארץ.

מצאנו מקום מעל עץ שנראה יציב מספיק כדי לבלום את גלגולינו בלילה לפי התהום ומיד החלנו בחפירת עמדה, מצויידים במקלות ואבנים. כעבור משהו כמו חצי שעה עבודה הצלחנו ליצור משטח בגודל מספיק לשנינו ועייפים ושמחים הדלקנו מדורה והתכוננו ללילה שלפנינו, שוכחים מהמצב העגום שלנו. למרות הכל עבר עלינו לילה שקט, יבש ומאוזן.
בבוקר קמנו לקול טיפות גשם על הכיסוי שתלינו מעל העמדה שלנו. מיד הבנו שאם לא נתחיל לזוז מיד הגשם יהפוך את המשך הירידה לבלתי אפשרית, קיפלנו במהירות את כל הציוד והתחלנו ביום החדש תחת גשם מתגבר. ירדנו עוד כמה עשרות מטרים וכבר ראינו את התחתית במרחק נגיעה כמעט, אך כל נסיונות ההתקרבות נתקלו במצוק נוסף. לבסוף הבנו שאנחנו מוקפים מצוקים מכל הכיוונים ושאין סיכוי להמשיך. בינתיים הגשם יורד, האדמה מחליקה, התיקים כבדים, הענפים שורטים והסוף כל כך קרוב!! כל כך קרוב וכל כך רחוק!.....

החלטנו שעדיף להישאר בחיים וכבדי לב הבנו שסוף הסיפור הוא בנקודה שבה התחלנו את הירידה. אט אט עלינו את דרכנו חזרה דרך המדרונות התלולים. האדמה החליקה מתחתינו, אבנים נשמטו תחת ידינו לתהום, הענפים נשברו לנו בידיים ושרטו את הפנים אך לבסוף, מזיעים ותשושים מצאנו את דרכנו לנקודה שבה התחיל כל הסיפור לפני יממה תמימה. למחרת כשעלינו על הר הגעש עם האוטובוס המקומי הבטנו לאחור ושחזרנו את המסלול המטורף שעשינו.

אמנם לא הצלחנו להעפיל לוזוביו מצפון אבל לפחות יצא סיפור טוב.